מאירי על יבמות ל״א

1 ראובן שנשא בת אחיו ולו אשה אחרת ונפל הבית עליו ועל בת אחיו ונפלה צרתה לפני אביה של זו המתה ואין ידוע אם הוא מת תחלה והרי אשתו הנשארת צרת ערוה לזה או שמא היא מתה תחלה ובשעת זיקה אין זו צרת ערוה הרי זה ספק וחולצת ולא מתיבמת:

2 יש בסוגיא זו דברים מבולבלים שצריך להעירך עליהם בביאורם דרך קצרה אע"פ שאין צורך ברובן לענין פסק והוא שאמרו ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני אלמא דבגירושין לאו כלום הוא וצרתה אף חליצה לא בעיא מאי טעמא אמר רבא אשה זו ר"ל הצרה בחזקת היתר לשוק עומדת אם ימות בעלה שהרי צרת ערוה ליבם היא ומספק הגירושין אתה בא לאוסרה ולהצריכה חליצה לומר שמא נתגרשה הערוה אל תאסרנה מספק ואין צריכה חליצה כלל אבל בשלשה גיטין לא מספק הוא שהרי גיטין כשרים הם אלא שפסולים מדרבנן ושמא תאמר והיאך אתה אומר באשה זו שהיא בחזקת היתר והלא בחזקת איסור אשת איש היא עומדת ואין לך להתירה לשוק עד שיודע לך במה הותרה ואע"ג דאיסור אשת איש איסתלק ליה אתה צריך להעמידה באיסור מצד החליצה עד שיודע במה הותרה שמחזיקין מאיסור לאיסור כמו שמצינו ביצה כ"ה א' בבהמה בחייה שבחזקת איסור אבר מן החי עומדת ואנו מחזיקים אותה באיסור אע"פ שמתה עד שיודע במה נשחטה שמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה יפה אמרת לפי מה שאתה מפרש בבהמה בחייה ואף בתוספות שפירשו כן טרחו לישבה ומכל מקום אנו מפרשים שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת בחזקת איסור בשר שאינו שחוט כדכתיב וזבחת וכו' זבוח אכול לא זבוח לא תיכול והרי לא יצאה ממנו אלא בשחיטה אבל מכל מקום אין מחזיקין מאיסור לאיסור והילכך אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ולא סוף דבר כשנשאת הערוה תחלה שנמצאת הנכרית מתחלת נשואיה בחזקת היתר לשוק אלא אף כשנשאת הנכרית ראשונה שמכל מקום משעת נשואי הערוה עמדה לה בחזקת היתר:

3 והקשו אי הכי קדושין נמי ר"ל כשקדש את הנכרית קדושי ודאי ואחר כך קדש את הערוה קדושי ספק נכרית בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק קדושי ערוה אתה בא לאסרה ליבם אל תאסרנה מספק ותתיבם וכי תימא הכי נמי ומתניתין בשקדש את הערוה תחלה קדושי ספק לא היא דמתניתין סתמא איתניא ותירץ דבקדושין משום הכי אמרינן דלא תתיבם משום חומרא ואע"ג דאיפשר דאתי לידי קולא דזימנין דאזיל הוא ומקדש לאחותה קדושי ודאי אי נמי אתי אחרינא ומקדש לה לדידה קדושי ודאי וכיון דאסר לה מר צרה ליבומי אמרי דקדושי בתראי לאו קדושי נינהו מכל מקום הואיל ומצרכינן לה חליצה מימר אמרי דהאי דלא מתיבמא חומרא בעלמא היא:

4 והקשה אי הכי גירושין נמי ליצרכה חליצה לחומרא ותירץ אם אתה אומר חולצת מתיבמת אבל בקדושין אם מתיבמת תתיבם ואין בכך כלום דהא אחזקה קיימא ואע"ג דבנפל הבית עליו ועל בת אחיו אמרו שצרתה חולצת ולא מתיבמת והיה לנו לחוש שאם חולצת תתיבם מפולת לא שכיחא ולא גזרו בה אי נמי גירושין דקיימא ערוה קמן מוכחא מילתא מדמצרכינן לצרתה חליצה דקמו רבנן בגיטא ומעליא הוא אתי ליבומי הא במפולת ליכא למימר הכי:

5 והקשה והא גבי גירושין נמי אמרינן דמחצה על מחצה דהיינו ספק קרוב לו ספק קרוב לה מגורשת ואינה מגורשת ולמאי הלכתא לאו דאי כהן הוא אסירא ליה ושצרתה צריכה חליצה דהא סתמא קאמר אלמא דלכל מילי אמרינן הכי ופירש דההיא בשתי כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה דהוה ליה ספיקא דאוריתא ובספיקא דאוריתא לא אמרינן אוקי איתתא אחזקה ומתניתין דהכא בכת אחת זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה ומן הדין אינו כלום ונכרית זו צרת ערוה ובחזקת היתר לשוק ולא אחמור לאצרוכה חליצה שמא תתיבם אבל בקדושין מצריכינן חליצה ויש מפרשים בכת אחת ושניהם מסופקים אם קרוב לו אם קרוב לה:

6 והקשה ומתניתין ממאי דבכת אחת ואי משום דומיא דקדושין קדושין גופיהו ממאי דבכת אחת דילמא בשתי כתי עדים והגירסא המחוורת אי בשתי כתי עדים היאך אמרו תיבם כלומר שאמרו במשנה חולצת ולא חששו שמא תתיבם מפני שאמרו תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרי צרת ערוה היא ואת אמרת תתיבם דהא ודאי אין חזקה במקום עדים והקשה ודילמא שתי כתי עדים דרבנן היא ואיכא למימר בה אוקמה אחזקה כההיא דנכסי דבר שטיא על הדרך שביארנוה בשני של כתובות כ' א' עד שהעלו בה דספק קרוב לו וכו' איתא נמי בגירושין על הדרך שכתבנו במשנתנו ולמדנו מכל מקום שכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומכל מקום יש פוסקים שהוא ספק תורה ונכסי דבר שטיא ממונא הוא וממון שאני אבל לענין איסור עבדינן לחומרא ובין בכת אחת בין בשתי כתי עדים חולצת:

7 בשני של גיטין י"ז א' ביארנו שחכמים תקנו זמן בגיטין אלא שטעם תקנתו נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש שלר' יוחנן טעם תקנתו משום בת אחותו ולריש לקיש משום פירי ומפני שהוא סובר שמשנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וכתיבת הגט נתינת עין לגרש הוא ובכאן שאלו מפני מה לא תקנו זמן בקדושין בשלמא למאן דאמר משום פירי ארוסה לית לה פירי שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחפה דהא פירי משום פירקונה איתקון אלא למאן דאמר משום בת אחותו דהיינו ר' יוחנן שהלכה כמותו למה לא תקנוהו בקדושין גם כן שהרי יש לחוש בהן משום חפוי בת אחותו שאף הוא אומר ששטר הקדושין לא נכתב עד לאחר הזנות ואי משום דאיכא דמקדש בכספא הא עבדא ר"ל בגט חירות שבו דאיכא דקני בכספא שהרי קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ותקינו ביה זמן דחד דינא אית להו דהא גמרינן לה לה מאשה ואיכא נמי משום פירי דהיינו מעשה ידיו ומציאתו וכן יש בו משום חפוי כגון שנשא בת ישראל ונוח לו לאדון להכשיר את הבנים ופירשו בה משום דלא איפשר דהיכי נעביד נינחייה גבי דידה מחקא ליה נינחייה גבי דידיה שמא ישא בת אחותו ויחפה עליה נינחייה גבי עדים אי דכירי ניתו ונסהדו אי דלא דכירי וליחזו בכתבייהו מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם כלומר הואיל ואינם זכורים אף לאחר ראיית הכתב ושמא תאמר לינחייה גבי עדים דאדחזו כתב דידהו רמי אנפשייהו ודכירי וכדאמרינן כותב אדם עדותו כו' ואע"פ שאין זוכרה מעצמו ר"ל הואיל ועל ידי ראיית הכתב הוא זכור התם דממונא הוא לא גזרינן אבל הכא דדיני נפשות הוא גזרינן דילמא סמכי אכתבא ומסהדי ושמא תאמר נינחייה גבי בית דין או ביד שליש טריחא להו מילתא ולא מזדקקו ומטעם זה לא תקנו זמן בקדושין ומכל מקום כל שכתבו בו זמן למדין הימנו אף לדיני נפשות ושאלו אי הכי בגירושין נמי נימא הכי ותירץ גירושין דעיקר הגט להצלה דידה קא אתי שאם תזנה אחר כך תהא פטורה לא מחקה ליה לזמן משום דחיישא דילמא מפקעא הצלתה בהכי קדושין דלחובה קאתו לעשותה ארוסה מכאן ואילך מחקא ליה ויש מפרשים בהצלה דידה פירושים אחרים וכבר ביארנו סתירתם בשני של גיטין י"ח ב' וכן הארכנו בדין מפיהם ולא מפי כתבם בכדי הצורך בשני של כתובות כ' א':

8 המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר שלשה אחים נשואים לשלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות שנאמר ומת אחד מהן יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד לא שעליה זיקת שני יבמין ר' שמעון אומר מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשניה אמר הר"ם סבת זה אינו מן אמרו יבמה וכו' עד שיהא אסורא דאורייתא ואמנם היא גזירה מדרבנן אולי יחשוב ששתיהן מבית אחד הן ואילו ייבם להם אחד או חלץ לאחת וייבם שניה יחשוב שזה גם כן מותר בשתי יבמות הבאות מבית אחד ואין הלכה כר"ש:

9 אמר המאירי שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת והרי שנזדקקו שתיהן לשלישי ואלמלא המאמר היו שתי יבמות משני בתים והיה יכול ליבם שתיהן ואין זיקת שני מעכבתו אדרבה פקעא לה וליכא מידי דכי קיימי תרוויהו ראויה לכל אחת מהן וכשמת האחד יאסר לזה על הדרך שכתבנו למעלה ל"א א' לשיטתנו ואלו היה המאמר קונה קנין גמור נתרוקנה זיקת הראשון ואורעה לזיקת השני והיו שתי יבמות מבית אחד עכשו שהמאמר קונה מקצת ואינו קונה לגמרי מצד מה שקונה נעשו במקצת שתי יבמות מבית אחד ומצד מה שאינו קונה נשארו עדין במקצת שתי יבמות משני בתים ומתוך כך שתיהן חולצות ולא מתיבמות שנאמר יבמה יבא עליה את שאין עליה אלא זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין ושאלו בגמרא ואם זיקת שני יבמין דאוריתא חליצה נמי לא תיבעי אלא קרא אסמכתא בעלמא וזיקת שני יבמין אינה אלא מדרבנן שהמאמר אינו קונה מן התורה ומן הדין מיבם לשתיהן שהרי משני בתים הן אלא דמדתקון רבנן מאמר הדבר דומה כאלו הן מבית אחד ויאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות ובית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ואם תאמר ליבם אחת ולחלוץ אחת יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ וכי תימא יאמרו ויאמרו ומאי איסורא איכא שמאחר שייבם את האחת אף כשיאמרו שהן מבית אחד חליצת האחרת אינה כלום אי מיבם ברישא הכי נמי אלא דילמא חליץ ברישא ולפי מה שסוברים שמבית אחד הם כשחלץ אינו ראוי ליבם דמכיון שלא בנה שוב לא יבנה ומתוך כך שתיהן חולצות ואיפטורי חדא בדאידך לא דהא מדאוריתא שני בתים הם אלא שתיהן חולצות ולא תימא הני מילי היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה על הדרך שכתבנו אלא אפילו היכא דליכא צרה אלא יבמה אחת שמת בעלה ועשה בה השני מאמר ומת ונזדקקה לשלישי חולצת ואינה מתיבמת והיא הקרויה אשת שני מתים כמו שיתבאר בפרק האשה רבה צ"ו ב':

10 ר' שמעון אומר מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשניה משום דמספקא ליה מאמר אם קונה אם לאו והילכך יבומי לתרויהו לא דילמא קני והוו להו מבית אחד איפטורי חדא בדאידך נמי לא דילמא לא קני והוו להו שני בתים אלא מיבם לאי זו שירצה וחולץ לשני שאם מאמר השני מאמר אשת השני הוא בועל ונפטרה צרתה וחליצה דידה בכדי וגזירה דילמא חליץ והדר מיבם לית ליה ואם מאמר השני אינו כלום אשת ראשון הוא בועל וחליצה האחרת חליצה גמורה היא ואין הלכה כר' שמעון ומפני שהמאמר קונה במקצת ואינה קונה לגמרי:

11 מכל מקום פירשו בגמרא שאם נתן השני גט למאמרו הותרה לשלישי כשימות השני ולא סוף דבר צרתה אלא אף היא דמאי דעבד הא שקליה ונמצא המאמר כאלו אינו ודוקא שנתן גט בפירוש למאמרו ולא לזיקתו הא אם נתן גט סתמא פסלה לכל האחים ואפילו צרתה כן ואף כשנתן גט למאמרו בפירוש שהותרה אף היא דוקא לשלישי או לשאר אחים אבל לדידיה ודאי אם לא מת אסורה הואיל ועבד בה מעשה וצרתה דקאמר יש מפרשים אשת השני שנעשית לה צרה במאמר זה ואינו כן שזו כל שכן שבנתן גט סתם מותרת אלא פירושו צרתה הבאה עמה מבית בעלה ויש פוסקים בזו כלישנא קמא דגמרא דקאמר בנתן גט למאמרו דהותרה צרתה ולא היא ר"ל צרתה דמבית בעלה כגון ראובן ושמעון ולוי ומת ראובן ועשה שמעון מאמר ונתן גט למאמרו ולא לזיקתו וצרתה ר"ל אשה אחרת של ראובן מותרת ללוי אבל היא עצמה אסורה ללוי דמיחלפא בבעלת גט דעלמא ובגט סתם אסורה אף צרתה ר"ל צרה שהזכרנו אבל צרתה של בית אחר כגון אשה אחרת של שמעון אפילו נתן שמעון גט לזיקתו של אשת ראובן אין אשתו של שמעון נאסרת ללוי שהרי זיקת אשת ראובן אינה אוסרתה בלא מאמר כל שכן בזו שיש גט לזיקתו ומכל מקום עיקר הדברים לפסוק כלישנא בתרא והותרה אף היא כמו שכתבנו תחלה:

12 זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: